סיפור בהמשכים / אסתי רמתי

האביר במסכה השחורה / אסתי רמתי

לחזרה לפרק הקודם של הסיפור לחצו כאן!

פרק כט

בפרק הקודם: האביר מתגלה כיהודי, והצלבנים קושרים אותו לעץ. טל מתגנבת מאחוריו ומנסה להתיר אותו בעזרת מספריים שגילתה בקלמר.

אוף! המספריים שלי לא היו הכי חדות בעולם, והיה נראה לי שבקצב הזה אני אעמוד ואנסר את החבלים העבים עד אמצע הלילה...גם פחדתי שמישהו ישמע אותי, במיוחד כשהרגשתי עיטוש מעצבן מתחיל לעלות לי באף. זה הזמן להצטנן, זה? יש לי עיטוש ממש מוזר, רועש במיוחד, ועם מין צפצוף משונה בסוף. יוני תמיד צוחק עלי, אבל בנסיבות האלה, זה היה מלחיץ! אבל התאמצתי להתאפק, ניסרתי במרץ, ולאט לאט החבלים נחתכו. הצצתי כל רגע בדאגה לעבר הצלבנים, וכל פעם שאחד מהם זז, ממש הפסקתי לנשום. אבל כנראה שהם שתו יין או משהו, כי בסך הכל הם היו ישנוניים, ולא קמו אפילו פעם אחת כדי לבדוק מה שלום האסיר שלהם.

זהו! החבל האחרון נפרם, והאביר נעמד בזהירות על רגליו ושפשף את ידיו. 'בואי' הוא לחש, והחל לצעוד בחשיכה על קצות האצבעות. 'לאן הולכים?' לחשתי חזרה. 'בחזרה לחברים שלנו, כמובן' הוא אמר 'אני מכיר את היער היטב, אל תדאגי. אני גם יודע איך להגיע למערה שהם מתחבאים בה. רק תשארי לצידי ותהיי בשקט!'

התרחקנו מהצלבנים, עוד צעד ועוד צעד, עד שאור המדורה בקושי נראה מאחורינו.

'שיו! זה היה קרוב...' הרשיתי לעצמי לומר, ואז...א...א...א...פצ'יייי!!! העיטוש שניסיתי להדחיק קודם החליט להפתיע אותי, והוא הדהד ברחבי היער כמו יריית אקדח. האביר הביט בי בבהלה. 'בואי מהר!' הוא לחש 'נרוץ! אני פוחד שהצלבנים שמעו אותנו! יש כאן צלבנים בכל מקום, לא רק ליד המדורה!'

ניסיתי, באמת ניסיתי להזדרז, אך לא עבר הרבה זמן, וצעדים נשמעו מאחורינו. 'רודפים אחרנו!' חשבתי, בזמן שהצעדים הלכו והתקרבו. האביר ניסה לחתוך ימינה ושמאלה כדי להתחמק, ואני התנשפתי בעקבותיו, אך בסוף לא יכולתי יותר, והייתי חייבת לעמוד לשניה ולנוח. ואז הרגשתי יד מתנחלת לי על הכתף...

למעבר לפרק הבא של הסיפור לחצו כאן!