עשרה בטבת
עשרה בטבת
השבוע חל עשרה בטבת, שהרבנות הראשית קבעה אותו כיום הקדיש הכללי. כשאדם נפטר, קרובי משפחתו אומרים ביום פטירתו קדיש. אך מה עושים כשלא יודעים מתי יום הפטירה? לאחר השואה, היו רבים שלא ידעו מתי נספו קרוביהם, ולא ידעו מתי לומר קדיש. הרבנות הראשית החליטה שצום עשרה בטבת ישמש גם כיום בו אומרים קדיש על קורבנות השואה.
אך מה לשואה ולתרבות?
ובכן, מסתבר שהיתה תרבות גם בשואה, והיה לה תפקיד חשוב מאוד! בגטאות היהודים חיו בתנאים איומים. היה רעב ומחלות, יהודים נחטפו ונרצחו ונשלחו למחנות ריכוז - כולכם בוודאי מכירים את הספורים הנוראיים. בתנאים הקשים האלה, היה קשה לחשוב על משהו מלבד השרדות - וזה בדיוק מה שהגרמנים הרשעים רצו.
אך היו יהודים שהחליטו שגם אם הגרמנים ינצחו את הגוף, הם לא ינצחו את הרוח! סופרים כתבו, ציירים ציירו, ותזמורות ניגנו. אנשים היו באים למופעים כדי לשאוב קצת נחמה. בגטו ווילנה, למשל, הוקם תאטרון נוער, שהעלה מחזה בשם 'היהודי הנצחי'. המחזה דבר על המרד ברומאים, והוא הכניס בקהל שלו גאווה יהודית שהיתה כל-כך חסרה בימים ההם.
התגובות שלכם
יעלה אייזלר
י"ז תשרי תש"פ