האביר במסכה השחורה / אסתי רמתי

 לחזרה לפרק הקודם של הסיפור לחצו כאן!

פרק לב

בפרק הקודם: החבורה מסתתרת מתחת לרשת הסוואה, וטל נרדמת. כשהיא מתעוררת, היא מגלה סביבה חבורת צלבנים עם חרבות שלופים.

זהו. הייתי בטוחה שהספור נגמר. סביבנו עמדו חמישה צלבנים חמושים, והם אמרו משהו לאביר. לפי הטון, זה לא היה נשמע כמו ברכת 'בוקר טוב' חביבה...האביר ענה להם, וראיתי מזווית העין איך הוא מנסה לשלוף גם את החרב שלו. אבל הוא לא הספיק, כי פתאום, מתחתינו, נשמע קול מצמרר: 'הה - יה!!!'

לפני שהספקתי להבין מה קורה, דמות מוכרת קפצה ממקומה, התחילה להעיף בעיטות לכל עבר תוך צעקות קרב רמות. המורה! לא יאומן. היה שם בלגן גדול - המורה העיף עם הבעיטות חלק מהחרבות של הצלבנים, שהיו המומים לגמרי, והאביר הצליח לשלוף את החרב ולעזור לו להלחם. אני לא זוכרת יותר מדי מהקרב, אבל דבר אחד אני כן זוכרת: את הפנים של יוני. הוא הביט בפה פעור במורה עושה תרגילי ג'ודו או קראטה או מה שזה לא היה על הצלבנים, ואם זה לא היה כל-כך מפחיד, הייתי פורצת בצחוק. 'מה יש?' התנשף המורה, ששם לב למבטים שלו 'למורה להיסטוריה לא יכולה להיות חגורה שחורה באומנויות לחימה?'

הצלבנים לא ידעו מה לעשות. כנראה שלחימה יפנית עוד לא היתה מוכרת לפני אלף שנה, לפחות לא באזור שלהם...שניים ברחו, שניים נפלו, רק אחד נשאר, וגם הוא היה נראה מהוסס. כבר הייתי בטוחה שקרה לנו עוד נס ושוב הצלחנו להתחמק, ונראה לי שגם האביר והמורה חשבו ככה, כי הם עצרו לנוח וחייכו חיוך גדול.

אבל כרגיל, השמחה שלנו היתה מוקדמת מדי. מתוך היער החלו לצאת עוד ועוד צלבנים, שהגיעו כנראה בעקבות קולות הקרב. הם התקרבו אלינו במהירות, והמורה והאביר הביטו זה בזה בייאוש. 'די, אין לנו סיכוי מול כל אלה' אמר המורה 'נראה לי שאין מה לעשות מלבד להכנע. או לומר 'שמע ישראל'…פשוט אין מוצא...'

'לא נכון!' קראתי פתאום 'יש מוצא ועוד איך!'

התגובות שלכם

באופן זמני (עד אחר החג) לא ניתן להוסיף תגובות