סיפור בהמשכים / אסתי רמתי
האביר במסכה השחורה / אסתי רמתי
לחזרה לפרק הקודם של הסיפור לחצו כאן!
פרק כו
בפרק הקודם: בזמן שהקבוצה הולכת להתחבא במערה, האביר עוזב אותם ומצטרף לצלבנים. טל שצופה בו לא שמה לב שכולם המשיכו, והיא נותרת לבדה ביער.
יופי, חשבתי לעצמי, פשוט נהדר. איך עשיתי שטות שכזאת, לעמוד ולחלום?! ומה אני אעשה עכשיו?! אשאר לי לבד ביער עם כל הצלבנים האלה? ואולי אנסה לרדוף אחרי הקבוצה? האזנתי לרגע, ולא שמעתי כלום. כנראה שהם התרחקו, ולא היה לי מושג איך למצוא אותם בחשיכה.
מרחוק ראיתי את צמד הלפידים של האביר והצלבן שהוא הצטרף אליו, ומיד הבנתי מה אני צריכה לעשות. התחלתי לצעוד בשקט בין העצים לכיוון שלהם. עדיף לי להיות באזור של האביר מלהיות לבד! אבל אז עצרתי לרגע. מה אם יבואו לחפש אותי? זה היה די הגיוני שלפחות יוני ישים לב מתישהו שנעלמתי, הוא בטח ירגיש ששקט לו מדי בלי ההערות החכמות שלי. וגם המורה רגיל להיות אחראי על קבוצות תלמידים בטיולים, אולי הוא אפילו ארגן איזו רשימת שמות שהוא עומד ומקריא במערה...ובכל זאת, לא התאים לי לשבת ולחכות להם. אני יודעת שזה מה שאומרים לעשות בטיול שנתי, אבל כאן היתה חבורת צלבנים שניסתה לתפוס אותנו! לך תדע מתי הם יתפנו לחפש אותי, אם בכלל…ואם בכל זאת? איך הם ימצאו אותי, מסתובבת לי אבודה ביער כמו עמי ותמי המסכנים...?
רק שניה..עמי ותמי... רעיון מעולה! הלפיד של האביר עדיין לא נעלם מהעין, וניצלתי את הזמן כדי לפתוח את התיק. איפה היא יכולה להיות…? או, הנה היא! שלפתי מדבקה גדולה וזוהרת מתחתית התיק, והודיתי מכל הלב למדריכה שלי שנתנה לנו אותה כצ'ופר אחרי הפעולה על הזהירות בדרכים בשבוע שעבר. בדיוק מה שאני צריכה! חתכתי פיסה מהמדבקה, והדבקתי אותה על אחד העצים. הלכתי עוד כמה צעדים לכיוון האביר, והדבקתי פיסה נוספת. כך המשכתי ללכת בעקבות הלפידים, מדביקה פיסה אחר פיסה. המדבקה כבר כמעט נגמרה, כשהרמתי את הראש ועצרתי בפתאומיות. יבלה! לפני היתה קרחת ביער, וחבורה שלמה של צלבנים ישבה בה ליד מדורה. הסתתרתי מיד מאחורי עץ גדול, כשהלב שלי דופק כמו אחרי מרתון.
למעבר לפרק הבא של הסיפור לחצו כאן!
התגובות שלכם