שלום ילדים!  

אם היו מבקשים מכם לבחור פסוק מהתורה,

פסוק אחד שלדעתכם ממש כולל את כולה.

באיזה פסוק הייתם בסוף בוחרים?

מהו הפסוק הכי חשוב בחמשת החומשים?

אני הייתי בוחר ב'שמע ישראל' או בפסוק מעשרת הדברות,

ב'ואהבת לרעך כמוך' או בפסוק משלוש עשרה מידות.

אך במדרש החליטו דווקא על פסוק מפרשתנו, פרשת פנחס,

וההלכה נפסקה כדעתו של שמעון בן פזי ולא כבן זומא או כבן ננס.

רוצים לדעת מהו הפסוק הנבחר? תשפשפו טוב טוב את העיניים-

              'את הכבש אחד תעשה בבוקר

           ואת הכבש השני תעשה בין הערבים'.

מה אתם אומרים? נכון זאת נראית בחירה נורא מוזרה?

מה כל כך חשוב בהקרבת קרבן התמיד כל יום באותה שעה?

אך צריך לזכור כלל גדול על רבותינו זיכרונם לברכה,

בכל דבר שהם אומרים טמונה חכמה ממש עצומה.

הפסוק הזה בעצם מלמד אותנו את הסוד של החיים,

הוא מספר לנו מה הבסיס והמטרה של כל תורת האלוקים.

מי שרוצה לעלות מעלה מעלה ובאמת להתקדם,

חייב ללמוד את סוד ההתמדה של עבודת ה'.

כדי להצליח לצמוח ולהגיע לדרגות רוחניות גבוהות,

אי אפשר רק להסתפק באמירה של כמה ססמאות.

חייבים לעבוד יום יום, בוקר וערב במסירות ובדבקות,

כי את התורה והמצוות לא קונים כל כך בקלות.

המטרה של החיים איננה רק התרגשות ברגעים מיוחדים,

העיקר הוא להצליח להתחבר לאלוקים גם במעשים הכי פשוטים.

אולי הסוד הגדול ששמעון בן פזי רצה ללמד אותנו,

שעלינו להכניס את אלוקים לכל רגע ורגע משגרת חיינו.

אז נכון, בחופש הגדול קצת קשה להצליח להתמיד,

אך בואו נקבל על עצמינו לעשות משהו קטן, יום יום, כקורבן התמיד.

שלכם באהבה,

יאיר.