סיפור בהמשכים / אסתי רמתי
האביר במסכה השחורה / אסתי רמתי
לחזרה לפרק הקודם של הסיפור לחצו כאן!
פרק כג
בפרק הקודם – החבורה עומדת לברוח מהעיר דרך הפרצה, כשהם שומעים מאחוריהם צעקות וצעדים. טל נבהלת מאוד.
'אמא!' צרחתי 'הצלבנים רודפים אחרינו!'
יוני ניסה להשתיק אותי. 'טל, הצלבנים מחוץ לחומה, לא בתוכה! מה את נלחצת?! '
בינתיים, הצעדים הלכו והתקרבו, וגם הצעקות. עכשיו שנרגעתי, יכולתי להקשיב למה שהם אומרים: 'חכו! אל תלכו בלעדינו!'
חלפה דקה או שתיים, וחבורה שלמה של אנשים הצטרפה אלינו, נושמים ונושפים. היו שם הסנדלר והחייט, עוד דמויות שנראו לי מוכרות מהמפגשים עם אנשי הקהילה, והרבה ילדים עם ההורים שלהם. יוני הביט בהם עם חיוך גדול.
'היה קצת קשה לשכנע את אבא ואמא, אבל בסוף הצלחתי' לחש לו אחד הילדים.
גם המורה היה מרוצה. הוא סקר את החבורה במהירות. 'אני שמח שבאתם' הוא אמר 'עשיתם את ההחלטה הנכונה. עכשיו בואו נצא ונלך בזהירות. צריך לשמור על השקט! הצלבנים עלולים להיות על המשמר מסביב לעיר...'
יצאנו מהפירצה בדממה, או לפחות ניסינו. היה חושך מוחלט, בקושי היה אפשר לראות משהו. יוחנן הסביר לי לפני כן שלא נדליק שום אור עד שנתרחק מהעיר, כדי שלא יוכלו למצוא אותנו. 'זה לא מזכיר לך את הא'ש לילה שעשינו במחנה...?' לחשתי ליוני, תוך כדי ניסיון לפלס את דרכי בלי לפול.
'שששש....!' לחש לי המורה. כמעט ציפיתי שיוציא אותי מהשיעור, אבל אז נזכרתי שאם אני לא אשתוק, יכול לקרות משהו יותר גרוע מפתק לאבא ואמא...צעדנו בזהירות צעד ועוד צעד, עד שהעיניים שלנו התרגלו לחשיכה, ויכולנו להזדרז יותר. עכשיו גם ראיתי שהיינו בתוך יער.
פתאום יוחנן, שהיה לפני בטור, נעצר. כמעט התנגשתי בו. הוא לחש משהו לאבא שלו, שהרים את היד – סימן לכולנו לעצור. 'מה קרה?' לחשתי ליוני, אך הוא השתיק אותי. פתאום ראיתי את מה שיוחנן כנראה ראה: ניצנוצי אש קטנים לפנינו ביער. ועכשיו כבר לא היינו בתוך החומה...
למעבר לפרק הבא של הסיפור לחצו כאן!
התגובות שלכם
לאה
ו' תמוז תשע"הבתיה
ו' תמוז תשע"ה