שמלת כלולות מיוחדת במינה

מישהו במשפחה שלכם התחתן לאחרונה? אם כן, אולי נתקלתם בהתרגשות שיש סביב בחירת שמלת הכלה. מודדים עוד שמלה ועוד שמלה, הולכים לעוד חנות ועוד חנות, ואולי בכלל הולכים לתופרת שתתפור?

בכל אופן, היום רציתי לספר לכם על שמלת כלה מתקופה אחרת לגמרי, ומרגשת במיוחד. ומעשה שהיה כך היה.

כשנגמרה השואה, הניצולים התקבצו במחנות פליטים. לילי פרידלנדר היתה ניצולה ממחנה אושוויץ ומשורה של מחנות אחרים. היא גם עברה את צעדת המוות הנורא. הוריה ואחיה נרצחו, אך היא ושתי אחיותיה הצליחו לשרוד.

בין יושבי מחנה ברגן בלזן, לילי הכירה בחור בשם לודוויג, והם החליטו להנשא. ומשאלה אחת היתה לה - היא רצתה ללבוש שמלת כלולות לבנה. להיות כלה כמו לפני המלחמה, לפני שהעולם התהפך. אך מהיכן תשיג שמלה במקום שכזה? והנה, אל מחסני המזון בהם לודוויג עבד, הגיע צנחן, ובידו מצנח לבן. 'אולי תרצה להחליף את המצנח תמורת אוכל?' הוא שאל את לודוויג. לודוויג הביט בבד הלבן, ו'קנה' את המצנח תמורת קפה. הוא הביא את הבד בשמחה לכלתו, והיא מיהרה איתו לאחת הניצולות שהיתה תופרת.

תוך שבועיים, השמלה היתה מוכנה. לילי, לבושה לבן, נישאה ללודוויג בבית כנסת קטן בעיירה סמוכה. בית הכנסת הושחת, אך הניצולים שפצו אותו כמיטב יכולתם. מישהו תרם להם ספר תורה, והם הכינו עבורו ארון קודש מארון מטבח ישן. ארבע מאות איש צעדו עשרות קילומטרים בשלג כדי להיות נוכחים בחתונה המרגשת.

זמן קצר לאחר מכן, גם אחותה של לילי נישאה, ולבשה את השמלה. ניצולי המלחמה הנוראה רק רצו לחיות ולהקים משפחות, וחתונות נערכו בהמוניהם. אחרי שבע עשרה כלות ששאלו את השמלה, לילי הפסיקה לספור…

בסופו של דבר, לילי ובעלה הגרו לארה'ב, ואחרי חמישים שנה השמלה נתרמה למוזיאון שואה בוושינגטון. כשלילי חזרה כעבור שישים שנה לביקור באירופה עם נכדתה, היא לקחה אותה לבית הכנסת הקטן בו נישאה. המקום שופץ, אך להפתעתם, ארון הקודש המקורי הושאר - הארון שהוכן מארון מטבח... לילי ואחיותיה זכו להקים משפחות ענפות, ולראות נכדים ונינים.

ע-ם י-ש-ר-א-ל ח-י!