הוא לא נשמה, אבל גם הגוף צריך להיות מפותח. וזו לא התיוונות.

בפרשה יש רועים שמחכים ליד באר כדי שכולם יגיעו ויגלגלו ביחד את האבן. יעקב אבינו לא מחכה ומגלגל לבדו את האבן.

הוא היה חזק. אגב, גם סבא שלו - רדף בגיל 70-80 אחרי ארבעה צבאות חזקים והכניע אותם כדי לשחרר את לוט אחיינו.

כנראה שכח מוסרי לא היה הכח היחיד של אבותינו. גם כח פיזי היה להם. ואם נוסיף לכך את העובדה שאחד מנתוני הסף לזכות להשראת שכינה הינו להיות גיבור, נגלה תמונת מצב מעניינת בנוגע ליחס היהדות לגוף.

אם מאמינים שבורא עולם ברא את הגוף כמו את הנשמה, ובשניהם אנו אמורים להשתמש כצוות הפועל יחד כדי להאיר את העולם, מבינים גם למה חשוב גוף איתן. כי נפש בריאה צריכה גוף בריא, וגוף בריא פועל היטב למען הנשמה שרוצה לפעול.

אנחנו רוצים שלמוּת. ושלמות אמיתית כוללת את כל הרבדים - גם הגופניים. להיות אדם בריא זו עבודת ה‘. זו לקיחת אחריות על הגוף שברשותנו, לדאוג שיהיה לו טוב.

לא צריך להגיע להגזמה של תרבות יוון. הגוף אינו העיקר ואנו לא עושים ממנו אליל ומטפחים אותו בצורה מוגזמת. לא. הגוף הוא כלי, וכלי לעולם לא יהיה העיקר. אבל הוא צריך להיות תקין וטוב!

וזה לא בשמים לדאוג לבריאות. תזונה ושינה נכונות ופעילות גופנית הן דבר שניתן לעמוד בו, שניתן לצעוד בו. ולשמוע מהגוף ”תודה“. ואם קשה ללכת על זה לגמרי, אז לפחות עוד צעד בכיוון. אולי זה הצעד שלפני הפיסגה.

אמנם נציין שבגלות, בחוץ לארץ, ככל שהצד החומרי מתוקן ומטופח יותר, יש יותר סכנה לרוחניות, כי נמצאים בארץ טמאה, ועלולים ליפול למטה.

לכן באמת עבודת ה‘ בגלות הצטמקה למסגרת מאוד מצומצמת. זה לא עשה לה טוב, אבל זה מה שהיה אפשר. דורות של יהודים עסקו בלימוד תורה, בתפילה ובגמילות חסדים; הצד הרוחני הועצם, והצד הפיזי שביהדות כמעט נמחק. ”כמעט“, כי משהו היה צריך לאכול.

אבל כששבים לארץ הקודש, עבודת ה‘ מסירה מעליה את המסגרת הלוחצת ומתרחבת. כל תחום החול תובע כעת עיסוק של אנשי קודש שעוסקים בו מתוך קדושה: מכלכלה ועד תרבות. נבנית כאן אומה שצריכה להיות שלמה בכל תחומיה. וגם בניה צריכים להיות שלמים, שכל חלקיהם יהיו במצבם האידאלי. וגוף שכל הזמן יושב במקום אינו במצב האידאלי. 

בחורי ישיבה שמקצים זמן לצאת לרוץ, זה חלק מבשורת הגאולה. אמנם לא כך נהגו בוולוז‘ין, אבל כך נהגו אבות אומתנו. בדרכם נרוץ.