'והכרית את הקוצים' / חיים ברנסון

המוסלמים אינם מעמי כנען, אבל הם מספרים את אותו סיפור,

וגם הסוף יהיה דומה.

בפרשה ה‘ מזהיר את עם ישראל שכשיכנסו לארץ הקודש, שיבערו משם את כל הגוים היושבים שם ואת אליליהם. כשבן המלך שב הביתה, הנער המשרת שמילא את תפקידו עד אז צריך לעזוב את הארמון.  

גוים שיישארו פה, לא יתנו לנו להתיישב ויצמצמו עוד ועוד את מרחבינו. וגם אם ננסה להעלים עיניים ולתת להם להישאר במקומם בתקווה להשיג שקט לכמה שיותר זמן, הבועה הזו תתנפץ. יום יבוא והם יכאיבו לנו את קיומם. אם לא נלחם בהם, הם יעוררו אותנו.

אם יישארו פה אנשי רוע, הם לא יתנו לנו לחיות בדו-קיום לידם. זה חלום שמאלני שלעולם לא יתגשם. דו-קיום מבחינתם זה שהם יושבים בארץ ואנחנו לידם בים. מחריד, אבל צריך לדעת מול איזה רוע אנחנו נלחמים. צריך לדעת איזה רוע אחינו-חיילינו מבערים כעת מהעולם.

הארץ הזו שלנו. מי שיקבל עליו את שבע מצוות בני נח ואת ריבונותנו, יוכל להישאר בה כתושב ולקבל זכויות אדם (אך לא זכויות אזרח). מי שלא - יצא לארצות הגוים.

לא רק לעם ישראל יהיה טוב שהוא יהיה השוכן הבלעדי בארץ ה‘. גם לעולם כולו - כולל המוסלמים עצמם. אם המשרת ימשיך לתפוס מקום בארמון, חלק מהארמון לא יהיה מלכותי, והממלכה כולה תסבול.

השכינה שורה על ארץ ה‘ כאשר עם ה‘ נמצא בה. וכשהיא שורה, החיים זורמים מלב העולם גם לשאר האיברים. כשיש פגיעה בלב, נפגע כל האדם. נתינת שטחים חיים מארץ ישראל לידי אויבינו היא פשע נגד האנושות, העולם ורבון העולם הרוצה להיטיב לו כמה שיותר.

ה‘ לא יתן לארצו להישאר בידי זרים. הארץ הזו מוכרחת להיות בבלעדיותנו. עד הסוף הטוב של העולם כל הקלקולים יעלמו,

ובתוכם - גם הקלקול הזה.

לא יודע אם אלו פרפורי הגסיסה של חמאס, אבל מדובר בשלב משמעותי בתהליך כילוי קוצים אלו. כמו פרעה, גם הם מקבלים הקשיית לב משמים. בהפסקת האש החד צדדית הם יכלו להמתין קצת עם הטילים, להתארגן ואז לשוב ולתקוף. כמו שעשו בעבר.

אך הפעם הם העדיפו להשאיר לנו את ה“הפסקת“ ולקחת לעצמם את כל ה“אש“. המשיכו לירות ונכנסנו רגלית כדי לפגוע בהם.

המלחמה הזו מדממת, אך נקווה שזה דם של חבלי לידה, של גאולה הולכת ובוקעת. צבא יהודי נכנס בגבורה לתוך שטחי האויב, חותר למגע ובעזרת ה‘ גם מכה חזק את החמאס.

אנחנו גם סופגים. מידת הדין מתוחה. לא נקטרג על יהודים, נוסיף טוב, ונתפלל שה‘ יברך את עמו בשלום.

סיפור

סיפורו של מפקד בשריון, גד רפן, שקיבל את ”אות הגבורה“ בעקבות מלחמת יום כיפור (תיאר: כתב ”מעריב“. ע'פ ירחון 'בית יעקב'):

טנק ה'שרמן' שלו עולה בלהבות, והוא, כמו הטנק, נושם בקושי. הוא שטוף דם ונאבק נואשות עם חוסר ההכרה, עם האפלה האופפת אותו. גדי נושך בשפתיו במטרה שלא לאבד את ההכרה. הוא דואג לחיילים הפצועים של הטנק שלו. אחדים מהם במצב קשה. מוחו פועל בקדחתנות, ’מים, צריך להשקותם!‘ בזה הרגע מתגלית חבית מלאה מים. גדי פוקד והפקודה מתבצעת. האנשים שתו, וגם הוא. אחרי שלוש שעות שנמשכו כנצח הגיע זחל'ם לחלץ את הפצועים. החובשים רצו להעלותו ראשון אך הוא סרב: 'קודם כל את החיילים', הוא מצווה. 'קח לפחות גלולת הרגעה', מציעים החובשים. 'לא“. הן יטשטשו אותו יותר והוא לא יוכל לדאוג לחייליו. עברו עוד שלוש שעות נוספות עד שחולצו כל הנפגעים, ואז הסכים שיקחו גם אותו. וצנח והתעלף.

סיפורו של תלמיד ישיבה בשעת מלחמת ”צוק איתן“:

השעון הראה לו 2:58. אמצע הלילה לרוב העולם, ושעת פעולה לחיילי צה“ל ולאלה שנשארים ערים ולוחמים מהעורף. בישיבה חילקו משמרות כדי שבכל זמן נתון יהיו חמישה שישבו וילמדו. הוא בחר את המשמרת שבין 2:00 ל-3:30.

הוא חש עייפות, קם ונעמד. יש לו משמרת והוא יבצע אותה. יתרום את חלקו בשמירה על השומרים עליו.