'

שלום, שמי ליאורה ואני בת 12.

לפני התחלת הסיפור אני רוצה להגיד שהסיפור הוא לא עלי אלא על אחותי (שקטנה ממני בשנתיים) ושמה טל. טל התביישה לכתוב את הסיפור ובקשה ממני שאכתוב אותו. 

עוד משהו קטן- לפני המקרה שאני הולכת לספר לכם עליו טל הייתה ילדה מפונקת מאוד, ולא ידעה להסתפק במה שיש לה. בסוף המקרה היא השתנתה לגמרי...

הסיפור יסופר כאילו טל מספרת אותו.  

וכעת נתחיל בסיפור:

'להתראות טלי, שמרי על עצמך!', אמרה לי אימא. 'אוף אימא, תישארי איתי! למה את הולכת? קחי אותי איתך!', אמרתי לה. 'הוי', נאנחה אימא בשקט ולחשה לעצמה: 'צריך לגמול אותה מהפינוק הזה! היא צריכה לדעת להסתפק במה שיש לה!'. ובקול אמרה לי:

'אני חייבת ללכת! זו החתונה של חברתי הקרובה ולא אוכל לקחת אותך איתי! הרי את לא מכירה אותה! וחוץ מזה את צריכה לדעת לשמור על עצמך לבד!'. 'אבל אני לא רוצה!', עניתי לה. 'ליאורה הלכה לבת מצווה של חברתה, אבא עוד בעבודה, ושמואל (אחינו בן ה-15) בישיבת- פנימייה! אני אהיה לבד ואפחד..', אמרתי.

'די טלי, את כבר גדולה. ילדה בגילך הייתה נשארת לבד ואם היו לה אחים קטנים ממנה אפילו הייתה שומרת עליהם. ומכיוון שלך אין, את צריכה לפחות להודות שאינך צריכה לשמור על אחים קטנים...

טוב טלי, אני כבר צריכה ללכת, אני מאחרת! להתראות!', אמרה והלכה.                                 

נשארתי בבית לבד... איזה פחד! 'טוב שיש לי לפחות מחשב', ניחמתי את עצמי והלכתי לשחק בו. אך זה לא עזר! כל רעש הקפיץ אותי והתחלתי להתגעגע לאימא... חיכיתי עוד קצת, ואז כבר לא יכולתי יותר והתקשרתי לאימא. 'אימא', אמרתי לה, 'אני מפחדת! בואי עכשיו!'. אימא שתקה לכמה רגעים ואז אמרה: 'יש לך מזל שכבר נגמרה החופה. אני אומר לכלה מזל-טוב ואצא הביתה'. 'טוב, להתראות', אמרתי לה וניתקתי. עוד הספקתי לשמוע את אימא לוחשת לעצמה: 'מה עושים איתה?!'...

חזרתי למחשב וחיכיתי לה. עברה רבע שעה, ועוד רבע שעה והיא לא הגיעה... לא ידעתי מה לעשות!

לבסוף התקשרתי אליה ושאלתי אותה: 'למה את מאחרת?', והיא אמרה לי: 'חמודה, אני תקועה בפקק, תכיני לך ארוחת ערב עד שאני אחזור, טוב?'. עניתי לה: 'אבל אימא, אני רגילה שאת מכינה לי ואני רוצה שגם היום זה יהיה ככה!'. 'אני לא יכולה להכין לך ארוחת ערב היום חמודה, ואת יודעת את זה, היום תצטרכי להסתפק בקורנפלקס עם חלב שאת תכיני לך, מצטערת', אמרה אימא בקול עצבני. 

'אוווף', אמרתי לה וניתקתי...

הלכתי לחדר ורציתי לקחת ספר כשלפתע שמעתי דפיקות בדלת:

'טוק טוק טוק...'   

נבהלתי. הספר נפל מידי בקול רעש גדול, אך לא התייחסתי לכך ורצתי לדלת. הצצתי בחור שיש בדלת- שדרכו אפשר לראות את מי שעומד מאחורי הדלת- וראיתי אישה נחמדה עומדת שם. לא חששתי ופתחתי לה את הדלת. היא ראתה אותי ואמרה: 'שלום לך טלי! את בוודאי שואלת את עצמך איך אני יודעת את שמך, אז שתדעי ששמי מלכה, ואני אחראית לבחור מי מהילדות שיש בארץ ישראל הכי מפונקת. חקרתי ועקבתי אחריך זמן מה, ואני מאושרת לגלות לך שאת הילדה הכי מפונקת בארץ ישראל!'.  

נדהמתי...

אחרי כמה רגעים התעשתתי ואמרתי לה: 'מה כל-כך משמח בזה?!'. 'זה משמח אותי שהצלחתי להגיע למטרתי, אבל חוץ מזה באתי לעזור לך להיגמל מהפינוק הזה, שהרי זו לא מידה טובה כל כך', הנהנתי. 'אבל איך נעשה את זה?', שאלתי אותה. 'אם תתלווי אלי, תביני', היא אמרה, ואני הלכתי אחריה. יצאנו מהבית, וראיתי מכונית גדולה, יפה, ומקושטת, ועליה כתוב: 'מלכת המפונקות!'.

נכנסנו אליה, ואז שאלתי את מלכה: 'לאן אנחנו נוסעות?'.

'עוד מעט תדעי...' היא ענתה לי בקול מסתורי... 

נסענו זמן-מה, ואז ראיתי שלט שעליו היה כתוב: 'ממלכת העתיד'. נכנסנו לשם (בנסיעה) והיו שם בתים יפים וחמודים. עצרנו ליד בית אחד ויצאנו מהאוטו.

עמדנו מתחת לחלון הבית ושמענו קול ראשון אומר: 'אימא, את יודעת, אני ממש לא יודעת מה לעשות עם דינהל'ה שלי.. היא כזאת מפונקת! והיא לא יודעת להסתפק במה שיש לה! אני ממש בבעיה איתה! יש לך רעיון בשבילי?'. ואז התחיל לדבר קול שני: 'את יודעת, את ממש מזכירה לי אותך כשהיית קטנה! גם את היית ככה!'. והקול הראשון נשמע שוב: 'באמת אימא?! כך הייתי גם אני?! ומה עשית איתי?'. והקול השני חזר ואמר: 'בהתחלה לא ממש ידעתי מה לעשות איתך...'. וכאן קטעה מלכה את שמיעתנו, ואמרה שזה מספיק ועכשיו היא רוצה להראות לי עוד משהו. נכנסנו שוב אל המכונית ונסענו, ונסענו, ונסענו, ואז ראינו שלט שעליו היה כתוב: 'ממלכת העבר'. נסענו עוד קצת ואז הגענו למקום שהיה ממש דומה לשכונה שלנו ועצרנו ליד בית שהיה ממש דומה לבית שלנו! נכנסנו לבית, וראינו שאיש לא היה בו. ראינו חדר שנראה של בנות, שהיה מאובזר היטב בחפצי נוי, במשחקים יקרים, בבובות, במיטה יפה, בתכשיטים, באביזרי נוי לשער ובארון יפה ובתוכו הרבה בגדים יפים! 

ואז נכנסו לבית אם ובת, וכאילו לא שמו לב אלינו. הבת החלה רוטנת ואומרת לאימה: 'אימא! אני רוצה שתקני לי סיכות כמו שיש להילה, ומדבקות כמו שיש לריקי! ובכלל, אני רעבה! תכיני לי ארוחת צהריים כבר!'. והאם, עייפה, נגשת להכין ארוחת צהריים לביתה ותוך כדי זה מסבירה לה: 'אנחנו לא תמיד מקבלים מה שאנחנו רוצים, ואת יודעת את זה! את צריכה ללמוד להסתפק במה שיש לך, ולא לבקש כל הזמן עוד ועוד! את יודעת שיש ילדות בגילך, שאין להן אפילו חצי ממה שיש לך!'. והילדה ענתה לה: 'אבל אנחנו לא עניים, ואני רוצה שיהיה לי כל מה שאני רוצה!'...

זהו. זה הספיק לי. פתאום הבנתי הכול! מלכה ראתה שזה מספיק לי והציעה שנחזור למכונית. הסכמתי. במכונית היא שאלה אותי: 'הבנת מי הייתה האימא מ'ממלכת העתיד'?

ומי הייתה הבת מ'ממלכת העבר'? 

'כן', אמרתי לה והמשכתי: 'האימא מ'ממלכת העתיד' הייתה אני, והבת מ'ממלכת העבר' גם הייתה אני!' 

'המקרה שהיה ב'ממלכת העבר' קרה לי שלשום!', חשבתי לעצמי. ופתאום, כל כך התביישתי בעצמי! אימא צדקה כשאמרה שיש כאלו שמקבלו פחות מחצי ממה שיש לי! ואיך העזתי ככה להטריח אותה כשהייתה עייפה כל כך?!

ואז, גמלה החלטה בליבי שיותר לא אהיה מפונקת שכזו ושאסתפק במה שיש לי! 

ופתאום שמעתי משהי אומרת לי: 'טלי, טלי, קומי, כבר בוקר.

אתמול כשחזרתי מהחתונה ראיתי שנרדמת על הספה, אז העברתי

אותך למיטה שלך, ועכשיו כבר בוקר!'. אההה... זאת אימא,

הכול היה חלום.... 

'אימא, ' אמרתי לה. 'חלמתי ש...' (וסיפרתי לה את כל החלום...) 

ואז אמרתי לה: 'ואני מבטיחה שיותר לא אהיה מפונקת, ואסתפק במה שיש לי!!!'