היה זה לפני 60-70 שנה, במרוקו.

דפיקות נשמעו על דלת ביתו של מרדכי. אמא ויוסף הקטן בידה. על מפתן הבית עמד יעקב, אחיו של מרדכי. ”או, שלום אישרו לכם את היציאה ממרוקו?“ ”לא!“ - ענו בצער רב - ”ועכשיו הם שלחו שוטרים לשמור עלינו שלא נצא ממרוקו. ”אני אבדוק אם יש דרך בריחה מכאן ואשוב מחר!“ - אמר יעקב - אני אבדוק גם בשביל אבינו ואמנו!“ והוא פנה בזהירות משוטרים לביתו. ולמחרת, שוב דפיקות על הדלת, אך הפעם היה זה יוסף הקטן שפתח את הדלת בעצמו. ”או, שלום לך דוד יעקב“ - קרא יוסף ”אבא כבר מתפנה מעיסוקיו בינתיים תכנס ותנוח, אתה רוצה תה או קפה?“ שאל יוסף. ”מים יעזור יותר“ ענה יעקב ויוסף פנה למטבח. ועד ששב, כבר הגיע אבא והתחיל לדבר עם אחיו. הם לא שמו לב שיחד עם יעקב נכנס שוטר חרש והתחבא מאחורי הספה. יעקב אמר בשמחה:“מצאתי דרך לברוח לארץ ישראל, ארץ הקודש שם נוכל לקיים מצוות בשלווה ובלי פחדים ולנוח בין היהודים ולהתפלל בכותל המערבי, שריד בית מקדשנו ולטייל בחברון וכו‘“ לפתע פתאום קם השוטר חרש ממחבואו שמאחורי הספה הגדולה שבסלון. ניסיתם לברוח?“ - צעק בקול רועם - ”אתם תשלמו על כך  ביוקר! עוד שבוע יהיה לכם משפט, ועכשיו הגברים מגיעים איתי לחקירה. ובחקירה הם חטפו מכות נמרצות וחזקות. החוקרים שאלו אותם:“מי רב החובל?“ ”מתי הספינה יוצאת?“ ”מה המסלול שלכם?“ (מרדכי עדין לא ידע כלום...) הם שתקו כמו דגים וחטפו מכות כמו בני ישראל במצרים. לבסוף הם שוחררו עד עת המשפט. יעקב הרגיע את מרדכי: “אל תדאג! הספינה יוצאת בעוד יומיים ונספיק לברוח לפני המשפט ש/ל הארורים הללו. התארגנו בינתיים!“ מרדכי יצא מחדר החקירות המפחיד והאיום והלך לביתו להודיע לאשתו שרה שתתחיל להתארגן. יוסף הקטן ששמע את חילופי הדברים קפץ מייד ושאל: 'מה נוסעים לארץ ישראל, לארץ הקודש?“. ”לא, נוסעים לטיול!“, אמרו לו כדי שלא יעורר חשד בעיני חבריו המוסלמים. למחרת, הם קיבלו מברק רשום מבית המשפט. במברק נכתב שמועד המשפט הוקדם (לא נכתב למתי), ושוטרים יגיעו לקחת אותם בעת המשפט. ”אוי וי! מי ידע אם נספיק לברוח!“. ולמחרת הגיע יעקב אל מרדכי ויחד הלכו כולם לכיוון המדבר. אחרי דקות ספורות מאז יציאתם, דפקו שוטרים על דלת ביתם (לא היה שם אף אחד). ובעוד השוטרים בודקים את האוניות, בני המשפחה כבר היו רכובים על הגמלים. ולפתע, במדבר, נפל הגמל של הסבא ונכדו, יוסף. ”אוי! מה נעשה?“ נדמה לי שאני רואה שיירת גמלים מרחוק!“ לאחר משא ומתן קצר המשיכו שתי השיירות בדרכם, זו עם כסף, וזו עם גמל, היישר אל מצרים, הנה כבר רואים באופק את חומותיה של קהיר. קהיר קיבלה את פניהם בשעריה המעוטרים, ורק אז נזכר יעקב לומר לכל בני המשפחה חוק בל יעבור מספר החוקים של מצרים: צו הסגרה מיצרי - מרוקני! ”אנו נאלץ להסתיר את זהותנו היהודית ככל האפשר!“ אך הם לא נאלצו להסתיר את יהדותם להרבה זמן. באותו לילה הם לנו בבית מלון ’אל-וזהיר‘ ולמחרת כבר התכוננו לצאת. ”לפי התוכנית המקורית עלינו לחכות כאן עוד יומיים, אז מגיעה לכאן ספינה תורכית שתוכל להוביל אותנו בבטחה לתורכיה. אבל המבריח שלנו, מוסה - איבן -  עבדאללה, ובשמו היהודי - משה בן עובדיה, חושש ממשהו ועל כן אנו נצא עוד היום!“. סיים יעקב את ”נאומו המרשים“ בפאתוס. בנמל הם פגשו את משה המבריח שהמתין להם שם. הוא הסתודד עם יעקב קצרות ולפתע שרק שריקה מחרישת אוזניים. ”עלי!“ קרא בקול. ראש ערבי הציץ מהספינה שהייתה קרובה אליהם. ”הנה המשפחה שסיפרתי לך עליהם, הם צריכים להגיע בתכיפות לתורכיה, אחותם או גיסתם או דודתם או ביתם חולה במחלה קשה מאוד“ סיפר משה כמשתתף בצערם של בני המשפחה. רב החובל הסכים להפליג איתם בתנאי שישלמו לו 500 דינרים לראש. לאחר התמקחות על המחיר המוגזם הם שילמו עבור כל אחד 100 דינרים. כשלוש שעות לאחר שהספינה יצאה לדרכה, החלו להסתובב שוטרים ברחובות קהיר. הם חיפשו את בני המשפחה. משה פגש את השוטרים והבין כיצד נודע להם על בריחת המשפחה. השיירה הנגדית שמכרה להם גמל הגיעה למרוקו ואנשיה סיפרו לתומם על השיירה שפגשו. הדבר הגיע לאוזני שוטרי החרש והם דאגו לשלוח רץ מרוקני למצרים. הוא שלח שליח נאמן לתורכיה ומסר בידו מכתב, וזה לשונו:

היה זה ביום שני, והוא אמר לשליח שלא יגיע אל הנמען לפני יום חמישי, כדי שיעקב יקבל את זה בעצמו, למרות שהוא סמך על היהודי הוא העדיף שיראו את המכתב כמה שפחות עיניים. הנמען היה יהודי תורכי שעזר למשה בהברחות. הספינה הגיעה לתורכיה בשלו ביום רביעי בלילה. הם הגיעו לאותו יהודי לפי הכתובת שמוסה \ משה נתן להם. לאותו יהודי הייתה אכסניה והוא הסכים בשמחה לארח אותם חינם אין כסף. באותו לילה התארחו אצלו עוד כמה יהודים. אחד מהם היה השליח. למחרת בבוקר, בסעודה שערכו כולם יחד, ברר השליח מי זה יעקב. יעקב התרומם ממקום מושבו והכריז: “אני יעקב!“ השליח ניגש אל יעקב, ולאחר שבדק שזה אכן הוא - לפי סימנים שנתן לו משה לחש לו:“ מוסה - איבן - עבדאללה שלח לך משהו!“ והשליח פנה לחדרו בהליכה איטית. יעקב הבין את הרמז והחל ללכת בעקבות השליח. הם נכנסו לחדר או של השליח והשלי מסר לו את המכתב. הוא עזב מייד את החדר. יעקב סימן למרדכי לבוא, והם הלכו לחדר של יעקב, שם הוא הראה למרדכי את המכתב. הם התבוננו יחד במכתב וניסו להבין את משמעותו. ”נדמה לי שהבנתי!“ - קרא מרדכי - ”מישהו שקוראים לו 40 רוקו שלח למקום שקוראים לו גבולות רץ, כדי לחפש אחרינו, ואנו צריכים להיזהר מהספינות שלו!“ הם התעמקו עוד קצת במכתב ואז אמר יעקב:“ נראה לי ש - 40 רוקו הכוונה למרוקו! מ‘ = 40! וגבולות זה מצרים!“ הנוף התורכי שנשקף מהגבעה היה משובב נפש ומרהיב עין. ההרים המוריקים והשדות שמלאו חיטה היו מהפנטים בני אנוש רבים. גם מרדכי ויעקב לא יכלו שלא לעצור את נשמתם מול הנוף שנשקף מראש ההר. גם יוסף הקטן התפעל מהמחזה בקול: ”אמא“ - צייץ - ”מי צייר את זה?!“ אימו חייכה איליו ואמרה לו: ”השם ברא את הכל. גם את זה!“ ”אין צייר כאלוקינו!“ ציטט סבא יהודה. יעקב ומרדכי התיישבו בצל העצים הרבים שפיארו את המקום, יעקב על האדמה ומרדכי על גדם עץ. ”הרעיון של משה הוא רעיון טוב!“ - התמוגג מרדכי מהנוף - ”אנו רואים את נפלאות הבורא, נושמים את אוויר ההרים הצח, מתי כבר נזכה לראות את כל זה בארץ ישראל, בגאולה האמיתית והשלמה?“ ליעקב הייתה תשובה. ”אנו נזכה לכך בקרוב!“ - הודיע בקול שחדווה וגעגועים משמשים בו יחד - ”מחר, סיכמנו שנטייל על גדת הנהר, הלא כן?  התכנית היא שתחכה לנו שם סירה קטנה שתוביל אותנו לנמל הדייגים הקרוב. שם נעלה על אנייה וניסע לארץ הקודש!“ מרדכי היה נלהב ושמח. ”אז למה אנו מתעכבים כאן?“ - תמה - ”אנו נמצאים בתורכיה כבר יותר מיומיים!“ יעקב התחיל להסביר לו בלחש. ”אינך מבין? הספינות המרוקניות מחפשות אותנו עכשיו בסביבת ארץ ישראל! הן עלולות לתפוס אותנו!“.

למחרת, ליד גדת הנהר, המתינו בני המשפחה. חוץ מיעקב ומרדכי אף אחד לא ידע למה ממתינים. ”הגיעה השעה 12:00! זהו הזמן!“ לחש יעקב למרדכי. שניהם יחד, הוציאו אל מול פניהם הנדהמות של בני משפחתם סירה גדולה, היישר מתוך שיח קוצני ענק שהיה במקום. ”מפליגים!“ הכריז יעקב לאחר שכולם היו בתוך הסירה. אף אחד לא העיז לשאול לאן, ויעקב לא טרח לומר להם. הם הגיעו לנמל הדייגים ומצאו שהספינה לארץ ישראל כבר מחכה להם. הם עלו עליה במהירות ומייד הספינה הפליגה. לאחר יום הפלגה הודיע הצופה שהוא רואה באופק אנייה מרוקנית שמתקרבת לכיוונם. יעקב ומרדכי נבהלו מאוד, ומרדכי הלך ”למרוח“ את רב החובל בכסף שלא יגלה שהם על ספינתו. רב החובל הסכים לעיסקה ואמר שאין צו הסגרה בין תורכיה למרוקו והסכים להחביא אותם. ”ספינה תורכית ’אורקיוולה‘ נא לעצור!“ נשמע קולו של הכרוז המרוקני. רב  החובל, נאמן להבטחתו, מיהר להחביא את בני המשפחה. החיילים המרוקנים עלו לספינה והראו לרב החובל דיוקן של האיש שהם מחפשים. ”האיש הזה איננו כאן!“ הודיע להם רב החובל נחרצות, אך הם לא האמינו לו. הם דרשו לערוך חיפוש באניה. ”אני לא מסכים!“ - קרא רב החובל בקולו הרועם - ”אין צו הסגרה בין תורכיה למרוקו!“ החיילים חזרו לספינתם והיא נעלמה מהאופק. לא עברו ימים רבים ובני המשפחה זכו לחונן את עפרה של ארץ הקודש. הם גילו שרב החובל הוא יהודי, ולכן שש לעזור להם, מה גם שעזר לעוד הרבה יהודים. יוסף הקטן כבר גדל, והיום יש לו אף נכדים.