מלחמת הנפצים

 

 

 מאת- אהוד גרשוני

 

 

 

 חלק א'

 

 

'אריאל', שאל דודי את אריאל. 'מתי הולכים לקנות נפצים שוב?'.

'מה פתאום!', השיב אריאל, 'אסור לנו לקנות נפצים! זה מסוכן

מאוד!'. 'נראה לך?' אמר דודי. 'בוא ואראה לך.'

שניהם צעדו לעבר חנות הנפצים של שלמה.

'הי שלמה', אמר דודי. 'יש לך במקרה כמה חזיזים (סוג של

נפצים)?'. 'בוודאי!', ענה שלמה, בא ובחר כמה חזיזים שברצונך!'

שניהם ניגשו למדף ולקחו חבילת חזיזים. הם שילמו לשלמה

ומיד דודי ניגש לעבודה... 'אריאל, תחזיק רגע את החבילה',

אמר דודי לאריאל. דודי לקח חזיז אחד וירה אותו לאוויר.

לפתע נשמע בוווום חזק מאוד! אריאל לא פחד ואמר:

'הי, זה ממש מגניב הדבר הזה! אני לא מבין למה פחדתי

מההתחלה'. לפתע הצטרפו אליהם מיכאל, שילה, ואלעזר.

'מה אתם עושים?', שאל מיכאל. 'אני ואריאל מפוצצים חזיזים!

בואו והצטרפו!', אמר דודי. 'איזה קטע!' אמר שילה.

'בדיוק עכשיו לקחתי מהבית כמה רמאדנים (עוד סוג של נפץ)

כדי שנוכל לפוצץ יחד. 'אז בואו נתחיל!' אמר אלעזר.

וכל החבורה התחילה בפיצוץ נפצים. הם נשארו לפוצץ את הנפצים

עד שעה מאוחרת. את כל כספם הם בזבזו רק על נפצים...

אבל החבורה איננה משערת מה יקרה לאחד מהם בסופו של דבר

אם הם ימשיכו. וכך בשעה 23:00 הם סיימו לפוצץ את הנפצים.

אתם בוודאי שואלים למה הוריהם לא דאגו להם?

אז ככה, כשהתחילו החבורה לפוצץ את הנפצים כל אחד שם

את הנייד שלו על מצב רוטט, כך שבכל פעם שאחד ההורים

התקשר הם לא שמעו כלום והמשיכו לנפץ. 'טוב, הגיע הזמן

לחזור הביתה', אמר דודי לכולם. 'אבל בקושי הספקנו לפוצץ

משהו!', אמר אלעזר. 'אין ברירה, ההורים שלנו בטח דואגים לנו.'

'טוב, אז ניפגש מחר בבוקר ליד חנות הנפצים', אמר דודי.

וכל החבורה חזרה לביתם. הוריהם כבר היו ישנים, אבל הם בקושי

הצליחו להירדם. הם ניסו לקרוא, לצייר, אבל שום דבר לא עזר

להם, עד שלבסוף הם נרדמו. למחרת בבוקר כולם נפגשו ליד חנות

הנפצים כפי שקבעו, אבל ליד החנות חיכה להם פתק כזה:

'דודי, אריאל, אלעזר, ומיכאל: אנחנו יודעים שאתם מאוד אוהבים

נפצים, אבל הדבר הזה ממש מסוכן! ילדים נהרגו מזה!

אנא הפסיקו, שלכם, פלוני אלמוני'. 'מה זה פלוני אלמוני?',

שאל מיכאל. 'טוב, בטח מישהו טיפש, נפצים לא עושים כלום',

אמר דודי.

וכך החבורה המשיכה לפוצץ נפצים כל הזמן.

בכל פעם שמישהו היה צועד צעד אחד ברחוב, היה נשמע 'בום!'

חזק מהנפצים שהחבורה פוצצה. והחבורה בכל יום קנתה עוד ועוד

נפצים, כדי שבליל פורים הם יפוצצו את הנפצים האלו בבית הכנסת

כאשר יגידו את המילה 'המן'. אבל הם לא ידעו שמי שממנו

הם קונים את הנפצים הוא בעצם 'סוחר המוות' שמוכר נפצים

במטרה שהילדים יסתכנו ויסכנו אנשים אחרים.

והנה מגיע הרגע של קריאת המגילה בבית הכנסת.

החבורה כבר הכינה את כל הנפצים והם מחכים בקוצר רוח לרגע

שבו יגידו את המילה 'המן'. 'אחר הדברים האלה גידל המלך

אחשוורוש את המן...' ואז נשמע פיצוץ אדיר בבית הכנסת.

'הי ילדים!', צעק מישהו, 'השתגעתם לגמרי?'.

החבורה הסתכלה אחורה והם לא האמינו למראה עיניהם...

 

 

 חלק ב'

 

החבורה הסתכלה והם לא האמינו למראה עיניהם...

רפי השוטר היה מחוץ לבית הכנסת. 'מה עשינו?' שאלה החבורה.

'אתם לא רואים?' שאל רפי השוטר. 'תסתכלו מה קרה לבעל הקורא!

הוא חטף התקף לב חמור מאוד מהנפצים שלכם.' 'אבל לא ידענו!',

אמר אלעזר. 'לא ידענו? לא מספיקים לכם כל השלטים שאנחנו תולים

ברחובות שאסור להחזיק נפצים ושזה מסוכן? עכשיו צריך להזמין

אמבולנס בשביל בעל הקורא...' אמר רפי.

'אבל מי יקרא לנו את המגילה?', שאל אחד המתפללים בבית

הכנסת. 'כרגע אני אזמין לכאן את אחי, הוא יודע לקרוא את המגילה

עם טעמים. אבל תנסו להסתכל ולזכור באיזה מקום עצר בעל

הקורא הקודם כדי שאחי ימשיך מאותו מקום.'

ביינתים הזמינו אמבולנס כדי לפנות את בעל הקורא לבית החולים,

ואחיו של רפי השוטר כבר הגיע. הוא המשיך את קריאת המגילה

מהמקום שבו בעל הקורא עצר. החבורה כבר הסתלקה מבית הכנסת

מרוב בושה. 'אתם מבינים מה עשינו?' שאל דודי. 'בגלל כל הנפצים

והשטויות שבהם התעסקנו בעל הקורא פונה לאמבולנס בגלל

הנפצים שלנו.'

'אני אמרתי לך שאסור לקנות נפצים!' אמר אריאל.

'טוב חברים, כל זה לא משנה. אנחנו צריכים לעשות משהו

לבעל הקורא. אולי נבוא לבקר אותו בבית החולים ונביא לו

משלוח מנות?' הציע שלמה.

'רעיון טוב!' אמרו כולם במקהלה ומיד ניגשו לסופרמרקט לקנות

מצרכים למשלוח המנות המושקע. לאחר כמה זמן החבורה קבעה

שמיכאל ישמור את כל המצרכים שקנו וב 16:00 יבואו לביתו

ויכינו את המשלוח.

אחרי שהחבורה נפגשה ומשלוח המנות היה מוכן לגמרי, הם שאלו

את אבא של מיכאל האם הוא יודע איפה בית החולים שאליו פונה

בעל הקורא. 'בית החולים נמצא לא רחוק מכאן, אני אסיע אתכם

אל בית החולים כדי להביא לבעל הקורא את משלוח המנות.

אבל תקשיבו, אני רוצה שכולכם תבקשו סליחה על כך שהבהלתם

אותו עם הנפצים.' אמר אביו של מיכאל. 'אבל לא מתים מהתקף

לב?', שאל אלעזר. 'ברוך ה', לבעל הקורא לא קרה כלום בסופו

של דבר, מסתבר שזה לא היה התקף לב כל כך חזק.

אבל יאללה, עלו לאוטו!'.

כל החבורה עלתה לאוטו ונסעה לבית החולים. כשהגיעה החבורה

לבית החולים הם עלו לחדר שבו היה מאושפז בעל הקורא.

'שלום לך', אמרו כולם לבעל הקורא. 'אתם לא הילדים שפוצצתם

נפצים בליל פורים?' שאל בעל הקורא. 'כן זה אנחנו...' אמר דודי.

'אנחנו ממש מצטערים על מה שעשינו לך, אנחנו מבטיחים שאנחנו

לא נעשה את זה יותר.' אמר שלמה. 'אני שמח שאתם מצטערים,

זה באמת מסוכן. דרך אגב, מה יש לכם ביד?' שאל באל הקורא.

'זהו משלוח המנות שהכנו לך', אמרו כולם. 'בגלל שאתה לא

עם המשפחה שלך בבית שלך ואתה לא מקבל משלוחי מנות,

החלטנו אנחנו להביא לך משלוח מנות מושקע כדי לפצות אותך.'

'תודה רבה רבה לכם!!! אתם לא מאמינים איך שימחתם אותי!'

אמר בעל הקורא.

כל החבורה נפרדה מבעל הקורא לשלום וחזרו לביתם.

למחרת בבוקר הגיע שוב הזמן של קריאת המגילה,

ושוב אחיו של רפי השוטר הגיע לקרוא את המגילה במקום

בעל הקורא הקבוע. אבל הפעם החבורה לא הגיע עם חבילות

של נפצים, אלא עם מגילות אסתר משל עצמם, הם עקבו אחר אחיו

של רפי השוטר בכל מילה ומילה. וכשהגיעה המילה 'המן' הם רק

דפקו על הסטנדרים שבבית הכנסת.

 

אתם מבינים ילדים?

פורים יכול להיות חג כיפי מצחיק וטוב, אבל צריך להיזהר מנפצים.

 

 

אז שיהיה לכולכם חג פיצוץ ופורים שמח!!

 

שלכם,

 

אהוד גרשוני.