תחרות 'סופר נולד'-

 

לקראת שבוע הספר העברי

 

(לפרטים לחצו כאן)

 

 

 

 

שם הסיפור-  הפיצוץ שהחזיר

 

כתבה- יעל בן ישראל

 

 

 

 

הימים היו ימי המנדט הבריטי בארץ ישראל.

העיתונות הייתה מלאה בהודעות על הפסקת נסיעת הרכבות

עקב פיצוץ גשרים ע'י האצ'ל, או על כמה אנשים מההגנה

שנתפסו והוצאו להורג על הגרדום. גילה, ילדה בעלת שיער

זהוב כמו השמש ועיניים כחולות כים הייתה ילדה מתנשאת

שהחליטה על הכול בכיתה שלה ולפעמים אף העליבה בנות

אחרות. כולם שנאו אותה ורצו להיות כמה שפחות בקרבתה.

אותה גילה הייתה במקרה ישובה עכשיו בביתה עם כוס תה

ועם עיתון. פתאום נשמעה דפיקה בדלת. גילה נבהלה, הוריה

לא היו בבית הם נסעו לדודה ברכה שבעיר הסמוכה, אבל לא

הספיקו לחזור כי שעת העוצר ירדה כבר. פתאום קול קרא מבחוץ:

'מהר! פיתחו לי, הם באים!'. גילה לא הבינה מה קורה אבל

היא פתחה את הדלת כשהיא מנסה לשמור על ארשת פנים

רגועה שהתחלפה ברגע להבעה נדהמת. בפתח היה ישי

מהשכונה שלה. היא אפילו לא הספיקה לשאול אותו מה הוא

עושה בחוץ בזמן העוצר, וכבר הוא נכנס ונעל את הדלת.

גילה רתחה, איך הוא מעז להיכנס לבית שלה ולנעול את הדלת

כאילו זה הבית שלו? היא לא הספיקה לצעוק עליו, והנה נשמעו

מחוץ לדלת קולות באנגלית ולאחריהן באו דפיקות גסות.

גילה רצתה לפתוח את הדלת אבל ישי תפס את היד שלה

ואמר לה: 'אל תפתחי'. גילה לא הבינה. 'אבל למה?'.

ישי לא ענה לה על השאלה, במקום זאת הוא אמר: 'תחביאי

אותי, מהר!' גילה ידעה שהוא לא יענה לה אם היא תישאל למה.

ולכן היא החביאה אותו בארון הבגדים, ולאחר מכן היא פתחה

את הדלת. בפתח עמדו שוטרים בריטים ששאלו אותה בעברית

עילגת: 'להתחבא כאן איש להיות מאצ'ל?'. גילה נדהמה,

היא לא ידעה שישי באצ'ל אבל היא ניסתה לשמור על ארשת

פנים רגועה ואמרה: 'לא'. כנראה שהשוטרים לא האמינו לה כי

הם דחפו אותה הצידה בגסות וערכו חיפוש קצר בבית. לבסוף

הם הלכו כשהם משאירים מאחוריהם בלגן לא קטן. לגילה זה

לא היה אכפת. היא רצה לארון ופתחה אותו, ישי אפילו לא

הספיק לצאת וכבר היא שאלה אותו: 'אפשר גם?'. ישי לא

הבין מה היא רוצה אבל אז גילה הוסיפה בחוסר סבלנות:

'נו, להיות באצ'ל. 'ישי עמד ליד הדלת נידהם ופלט: 'אחשוב

על זה', והלך. למחרת בצהרים גילה יצאה מבית הספר מהורהרת.

היא לא שמה לב לישי שנידחף מולה. רק לאחר כמה שניות היא

שמה לב שיש בידה פתק. בפתק היה כתוב: תתקשרי אלי היום

ב-8:00 בערב בדיוק. גילה רצה הביתה וכשהגיעה השעה

שמונה היא התקשרה לישי. ישי ענה לה והוא אפילו לא חיכה

שגילה תדבר, הוא רק אמר: 'נפגשים מחר ב-23:00 בלילה

ליד החנות של יענקלה', וסגר את הטלפון. הוא חשב שהמפקד

זרק את האחריות שלו לכול הרוחות! איך הוא מביא ילדה למחר

אפילו בלי לבדוק את נאמנותה? טוב אבל אם המפקד אמר אז

צריך לעשות. למחרת ב-22:45 ישי יצא בזהירות מהבית בלי

להעיר את הוריו והלך בשקט, בכל המיומנות שרכש ביציאותיו

הקודמות. כשהגיע לחנות של יענקלה ראה שם את כל האחרים

ואיתם כמובן את גילה הנרגשת. המפקד התחיל להסביר מה

עושים. 'היום אנחנו נדביק כרזות על החומות של המפקדה

הקרובה. אם אתם רואים חייל או רכב בריטי מתקרב גילה

תשרוק במשרוקית וכולם בורחים משם, מובן? גילה קחי

את המשרוקית'. הם יצאו. היה שקט ברחוב, כולם הלכו

לישון מזמן. מידי פעם עבר ברחוב חייל בריטי. ברגעים הללו

כולם עצרו את נשימתם והחייל עבר. כולם המשיכו וכשהם הגיעו

הם הדביקו את הכרזות. לאחר כשלושת ריבעי שעה, הופיעו אורות

בקצה הרחוב ולאחריהם התגלה ג'יפ צבאי. גילה שראתה את הג'יפ,

שרקה שריקה קצרה במשרוקית ורצה משם. היא לא ידעה לאן

ללכת ולכן היא רצה לחנות של יענקלה, ושם היא פגשה את כל

האחרים שהתנשפו מהריצה הארוכה. המפקד לא היה, ולכן הם

הלכו הביתה. גילה הייתה נרגשת, היא לא הצליחה להירדם.

אבל לבסוף היא נרדמה מאוחר מאוד, ממש לפנות בוקר.

גילה המשיכה ללכת ל'מפגשים' כפי שאמרה להוריה.

ערב אחד גילה הלכה למקום המפגש הקבוע, היא ידעה שהולך

להיות מעניין היום. ככה היה כתוב בפתק שמצאה בשקית האוכל

שלה. היא לא ידעה איך הוא הגיעה לשם אבל היא התייחסה

אליו ברצינות. והנה היא פה מקשיבה לדברי המפקד- 'היום נלך

לגשר המרכזי של העיר ונשים שם פצצה ובשעה מסוימת כל

הגשרים בארץ יתפוצצו. תשימו את הפצצה ותברחו כאילו חייכם

תלויים בריצה הזאת'. גילה הקשיבה בצומת לב להוראות,

אבל כל האחרים היו עסוקים בדברים אחרים, כגון: מי יחזיק

את הפצצה ומי יחבר את החוטים.

הם יצאו לדרך. הרחוב היה שקט, כול החנויות היו סגורות

וינשוף קרא במרחק. הם הלכו כרבע שעה והגיעו לגשר.

הוא התנשא מעליהם שחור וקודר. הם שמו את הפצצה

שהייתה אמורה להתפוצץ עוד חצי שעה. גילה שהייתה מהירה

יותר מכולם רצה הכי מהר שיכלה אבל האחרים שלא שמעו

את הוראותיו של המפקד התנהלו לאיטם כי כמו שאמרנו הפצצה

תתפוצץ עוד חצי שעה. אבל לאחר שניות ספורות נשמע פיצוץ

עז ולאחריו נשמעו צעקות כאב שפילחו את דממת הלילה.

גילה עצרה על מקומה ולא הבינה מה קורה אבל זה לא היה הזמן

למחשבות, גילה רצה לגשר וראתה אותו מפוצץ בחלקו ובין האבנים

היא ראתה את חבריה שוכבים על האדמה ונאנקים מכאב.

גילה רצה למקום המפגש והזעיקה משם אנשים שיעזרו.

גם היא עזרה קצת אבל חזרה למיטה שלה וקרסה עליה.

היא אפילו לא החליפה בגדים, היא נרדמה מיד וישנה שינה

מלאת סיוטים שבהם היא לא רצה מספיק רחוק.

בבוקר היא קמה והלכה לכיתה. היא ישבה מהורהרת בכיסא

וחשבה לעצמה: 'אני צריכה לעשות משהו שיבטא את שימחתי

על הנס שקרה לי. אולי אני אתחיל להיות נחמדה?'. גילה הייתה

צריכה לעבוד על המידות שלה, זה היה קשה אבל היא הצליחה

ולבסוף היו לה הרבה חברים וחברות.  

 

 

 

 

  -סוף-

 

 

 

 תודה רבה ליעל על הסיפור !

 

 

 

 

 

[שמות הזוכים והפרס של התחרות יפורסמו בעזרת ה'

בסוף שבוע הספר- מוצאי שבת פרשת חוקת]