תחרות 'סופר נולד'-

 

לקראת שבוע הספר העברי

 

(לפרטים לחצו כאן)

 

 

 

 

שם הסיפור- כיבוד הורים

 

כתבה- צפנת שיר מעין מבת עין

 

 

 

'לאאא!!!', 'לא רוצה!!!', הצעקה נשמעה מתוך ביתה

של משפחת כהן, ולאחריה נישמע באוויר 'בום' של טריקת

דלת...

הודיה יצאה מביתה מבלי לומר שלום כלל. שערותיה היו סתורות

על לחייה ושיניה נשכו בחזקה את שפתותיה לבל תפרוץ בבכי

וצעקות. בתחילה הלכה מהר, כאילו רוצה לברוח מהכול,

ולאט לאט נעשו צעדיה קטנים ומתונים. היא הרימה את מבטה

והסתכלה סביב, גן ירוק, המון ספסלים, עצים... ו.... שקט....

 

      ***

מאחורי הדלת הסגורה נאנחה שלומית, אימא של הודיה.

'מה, מה כבר ביקשתי? רק שתרים את הזכוכיות שמפוזרות

על הרצפה', 'היא לא יכולה לעזור קצת לאימא הזקנה שלה?

קצת?'....

שלומית התיישבה והרהרה על דבר שהתחיל מזמן, לפני המון

שנים, בעת חתונתה. התמונה התקרבה אט אט. בתחילה

מטושטשת אך לאט לאט היא התבהרה. שלומית מצמצה בעיניה.

הנה היא עם שמלה לבנה, צועדת עם אימה וחמותה אל החופה.

אמה החזיקה בה בהתרגשות, היא הגניבה מבט מרגיע אל אימה

שהשיבה לה גם כן חיוך, חיך לחוץ כמעה. 'כן', היא ידעה,

'ככה זה אימא, דאגנית ורגשנית'. אילו היתה זו ביתה הראשונה

שמתחתנת, ניחא, אך זו הייתה כבר החתונה הרביעית שהיא

עוברת וכל פעם היא מתרגשת מחדש. התמונה התחלפה,

הינה הם, זוג צעיר, כמה ימים אחרי החתונה. היא הגישה

את ארוחת הערב לשולחן והתיישבה סמוך לבעלה.

'אתה יודע', אמרה לשמואל. הוא הרים את עיניו בשאלה והיא

המשיכה- 'עוד מעט יהיו לנו ילדים, נצטרך לרהט להם חדר ילדים

מושקע!'. הוא חייך וענה בשובבות: 'גם משחקים, וממתקים,

ובגדים, ו.... עוד המון עבודה, אבל קודם כל שיגיעו'....

השנים עברו, וילדים אין. אט אט, הפכה השיחה המצחיקה

הזאת עצובה יותר ויותר. גם מילותיו של שמואל הפכו מוחשיות:

' אבל קודם שיגיעו... שיגעו....'

אוי, כמה חיכו, אבל הם לא הגיעו. לכל אחיותיה של שלומית

נולדו ילדים, נישאו, והביאו נכדים להורי, אך הם עדיין לא זכו

לחבוק בן או בת. שמם התפרסם כזוג ערירי, כולם קרעו את

השמיים בבכיותיהם ותחנוניהם. אך נוספו לתחינות גם הבושה

והלחשושים מאחורי הגב. כל פעם שמישהו דיבר על ילדים

כשהיינו באזור, ישר השתיקו אותו ולחשו אחד לשני בעצב:

'אין להם ילדים, מסכנים, זקוקים לתפילות'. לחשושים אלה

פגעו בי יותר מכל. ליבי התכווץ מתי שראיתי את אותם פרצופים

מרחמים שתקעו בי... כל אימת שראו אותנו הורי, תקעו בנו

מבטים מתחננים, מבקשים, ואנחנו לא יכולנו לעמוד מולם,

לא יצאנו יותר להתארח.                  

השנים חלפו במהירות, ואנחנו הפכנו לבנים וזקנים. כלום לא עזר,

תפילות, קמעות, טיפולים, הכל... ואז, בדיוק אז, כשהיינו כבר

מיואשים, היא באה, ביתנו הראשונה. בגיל 45 נכנסתי להריון

וילדתי אותך, הודיה שלי. כשהיא יצאה מהבטן כל העולם שמח

איתנו, הריע, התקשר והתרגש. הוצפנו בברכות ומתנות והיינו

מאושרים. כל- כך רצינו להודות לה' והבענו את זה בשמך-

הודיה...

***

 

וכעת כשאני בת 57 התחילו הבעיות. הודיה לא הייתה ממושמעת

כלל, היא הייתה ממורמרת כל אימת שראינו אותה. היא לא

הסכימה לנקוף אצבע בבית, ואנחנו נאלצנו לעשות הכל למרות

גילנו המופלג....

שלומית התעוררה מהרהוריה וקרעה לרצפה לאסוף את הזכוכיות.

גבה אותת לה דרך כאבים עזים שתנועה זאת לא הכי טובה

בעיניו...

 

***

 

הודיה התיישבה באנחה על אחד מהספסלים. היא הביטה סביבה-

דשא, עצים, ספסלים, ו... השקט, שכה היתה זקוקה לו.

מחשבותיה צפו ועלו, ואז היא נזכרה במה שהמורה אמרה היום.

היום השני לתחילת שנת הלימודים החדשה, שנת בת- המצווה.

'בנות!', הודיעה המורה, 'היום רציתי להגיד לכם משהו מאד

חשוב. אהם... בנות, אתם שומעות?'.

שקט השתרר בכיתה, כולם הטו אוזן והמורה המשיכה- 'טוב אז

רציתי שנתמקד בנושא אחד לכבוד שנת בת – מצווה והוא...',

כולם הביטו בה במבטים מצפים. גם הודיה הקשיבה, 'כל בת

תעשה בירור איך היא נולדה? האם חשבו שהיא בן? האם היא

נולדה לאחר טיפולים? האם חיכו לה?.  ועוד משהו קטן, כל בת

עובדת לבד!!, בלי לשתף אף אחד!! שמעתן?  זהו סוד!

הפתעה!! טוב יומטוב!, להתראות!'. המורה יצאה ומהומה

קמה בכיתה. הודיה התכנסה בעצמה, 'לא ניראה לי שאני

אעשה את העבודה הזאת. אין לי כוח וגם לא ניראה לי שהורים

שלי רצו אותי בכלל'...

הודיה שבה לגן, היא מצמצה בעינה ולפתע מחשבה חדשה צצה

ועלתה לה, מחשבה מוזרה...

'הודיה', אמרה לה המחשבה, 'כדאי לך לנסות לעשות את

העבודה, תנסי מה תפסידי מזה?! זה לא כיף להיות שונה מכולם,

אולי בכל זאת תיהני מזה?'. המחשבה תפסה צורה ונראתה בעיני

הודיה נבונה וחכמה יותר ויותר.

'מה את תעשי עבודה טיפשית שכזו?', שאל קול מתוכה. 'כן!',

ענתה להפתעתה היא לאותו קול, 'מותר לי להיות כמו כולם,

מותר גם לי להנות, וגם אני רק  מנסה'...

הודיה פתחה את דלת הבית בשקט וחמקה חרש לחדרה. אחרי

שניות מועטות יצאה מתוכו שהיא בגרביה עם בד שחור על פניה,

ושקית שחורה אטומה בכף ידה. היא חמקה בזריזות לחדר הוריה

וניגשה אל צידו של ארון הבגדים, שם היה תלוי מפתח אותו

גילתה עוד שהייתה קטנה. 'אולי, חשבה, אולי זה פותח את

הארונית הסודית של אימא?'. היא ניגשה בזריזות לארונית

וסובבה את המפתח בחור המנעול. הדלת נפתחה והודיה

חייכה באושר, שלב ראשון עבר בשלום. היא מיששה וחפרה

בארונית ושלפה מחברת. היא נגעה בעטיפה מקומטת וישנה

שנראה ששנים לא נגעו בה. היא הכניסה במהירות את המחברת

לשקית ושלפה עוד דבר מה מהארונית. אלבום תמונות ומעטפה

ישנה. היא באה לפתוח את המעטפה אך משהו עצר בעדה,

היא שמעה קול צעדים קרבים לחדר. היא דחפה הכל לשקית,

סגרה במהירות את הארונית, שמה את המפתח במקומו וחמקה

במהירות מהדלת האחורית בדיוק באותו רגע בו נכנסה אימה

לחדר...

            

***

 

שלומית נכנסה לחדר. היא ממש מבולבלת היום, היא זקוקה

לשקט. מקודם דמיינה שהודיה חזרה, היא דמיינה גם שמישהו

נכנס לה לחדר. 'אוף!', היא נשכבה על המיטה מבליעה אנחה,

הודיה שלה. לו הייתה יודעת מה נעשה בעבורה, לא הייתה

מתנהגת כך בטוח!. 'אוח!, כמה צער היא גורמת להם כמה?

אם רק הייתה מחייכת, אומרת תודה, זה היה לגמרי אחרת,

לגמרי...'

היא הניחה את ראשה על הכר, מרשה לדמעות לצאת ולזרום.

היא רוצה לפרוק הכל, את כל הכעס שבה, שרק תישאר האהבה,

רק אהבה....

בדיוק באותו זמן ישבה הודיה בחדרה וקראה בשקיקה את

המחברת של אימה. הודיה גילתה עולמות שלמים שהיו צפונים

ומוסתרים. היא למדה דברים רבים על אימה ועל הוריה,

על חייהם המרים ועל צפייה לילדים.

הודיה נעצרה, היא מיקדה את מבטה וקראה את הכתוב בכתב

רועד שהשמחה בולטת מאותיותיו. כתמים של דמעות שכנו להם

שם בפנים, אך לא כמו מקודם, הפעם היו אלה דמעות של

שמחה, הקלה והודיה. 'נס!, נס קרה לנו!', היה כתוב בין

השורות, הודיה המשיכה לקרוא במתח, 'אתה לא תאמין, יומני,

אני....' רווח קצר ואז נכתבה מילה אחת, בכתב רועד, שאמרה

הכל. היה כתוב שם: 'אני, בהריון!'.

הודיה הרימה את ראשה, דמעות נצצו בעיינה. זהו, נגמרה

מסכת האיסורים המסובכת שכתובה שם, הם נושעו. 'רגע',

עלתה בליבה מחשבה, 'כל הסיפור הזה, כל האיסורים האלו

קרו להורי? למשפחתי? האומנם? זה יכול להיות?'.

'כן!', ענה קול אחר, 'זה יכול לקרות, וזה באמת קרה.

תיראי כמה ההורים שלך רצו ילד, ואת הגעת. הם שמחו בך,

אחרי כל כך הרבה שנים, אבל את אכזבת אותם, ילדה רעה,

חסרת לב!', הצליפו בה המילים בכאב. 'לא מספיק סבלו הוריך?

את רוצה להוסיף להם עוד צער לחייהם למודי הסבל?'.

המוני סימני שאלה מאשימים עלו בתוכה, הצליפו בה ללא רחם.

'לאאאא!', היא צרחה. הקול הזה יצא מתוכה, באמת מתוכה.

הקולות המאשימים שתקו רגע, המומים, ואז המשיכו להצליף,

אך היא עצרה אותם. 'לא! לעולם לא אתנהג כך, לעולם!!!'.

באותו רגע נכנסה אימה לחדר, ראתה את המחברת בידה של

ביתה והבינה. היא התיישבה ליד ביתה, מלטפת אותה ברכות

ומעיינה זלגו דמעות. הודיה ראתה אותה ולפתע הכל נפרץ,

היא פרצה בבכי חסר מעצורים ואמרה לאימה: 'בחיים, לא

אתנהג אליך ככה, וגם לא לאבא, מבטיחה!...'.

'בסדר אני סולחת', ענתה אימה. 'גם אני', אמר אביה שניכנס

לחדר. הודיה קמה, חיבקה אותם ואמרה:

                                 'לא אאכזב אתכם, לעולם....'

                             

 

         -סוף!-

 

 

     

תודה רבה לצפנת שיר מעין על הסיפור !

 

 

[שמות הזוכים והפרס של התחרות יפורסמו בעזרת ה'

בסוף שבוע הספר- מוצאי שבת פרשת חוקת]