תחרות 'סופר נולד'-

 

לקראת שבוע הספר העברי

 

(לפרטים לחצו כאן)

  

 

 

 

 הסיפור המנצח ! 

 

 

שם הסיפור- חנוכיית הכסף 

 

כתבה- נעם שבת פרנק

 

 

 

התאספנו כולנו הנכדים בחנוכה להדליק נרות, ולשמוע עוד סיפור

מפיו של סבא שלנו, סבא משה שטיגליץ.

הפעם ידענו – סיפור זה יהיה קשור בחנוכה, מותח ומעניין.

סיפור על חנוכיית הכסף היקרה. וכך סיפר סבא:

משפחתנו גרה בטרנוב (עיירה בגליציה), והשתייכה לחסידות בויאן.

היינו אמידים, וחיינו בנחת. עד לאותו היום...

 

'הקוזאקים באים! הקוזאקים באים! כולם לברוח!', רבי יהודה רץ

ברחוב וצעק לכולם שיזהרו וימהרו להתחבא. כולם היו מבוהלים

ומפוחדים. אני הייתי אז ילד קטן בן שמונה, אך ידעתי שהקוזאקים

הם אנשים רשעים. פחדתי שאחיי הקטנים ייבהלו, ולא חשבתי

שהקוזאקים יגיעו עד לעירנו.

 

אמא שלי לא ידעה מה לעשות. היה לנו הרבה חפצים שקיבלנו

בירושה ועלו הון רב, והיא לא רצתה להשאיר אותם מאחור.

אבל היינו חייבים לקחת רק מעט דברים. אבא שלי ארז בשבילו

תיק עם תשמישי קדושה וספרי קודש. אני ארזתי לי ולשני אחיי

הקטנים תיק עם קצת צעצועים ובגדים. ואמא -ארזה אוכל,

ובגדים.

הסתכלתי בחלון וראיתי את השכנים ורבי יעקב בורחים, וגם את

המשפחה של אברהם חברי הטוב. רציתי להגיד שלום, אך באותו

הרגע אמא אחזה אותי בכוח ביד, ומשכה אותי לסלון. ושם, ראיתי

את אבא שובר לחלקים את חנוכיית הכסף הגדולה שקיבלנו בירושה

מדורי דורות. ורק שתבינו שבביתנו על כוננית בסלון עמדה חנוכיית

כסף בגובה מטר עם פיתוחים מיוחדים. נבהלתי מאוד, אך לא

הספקתי להגיב, ואמא החלה להכניס את החלקים של המנורה

לתוך החולצה והשרוולים שלי. אמא רצה לחדר והביאה בגדים,

חיתולים ומעילים ועטפה אותי בהם. אני צחקתי שאני נראה שמן

וחמוד, אך הורי נראו עצובים. לקחנו את התיקים, עשינו סיבוב

אחרון בבית, ויצאנו החוצה. אבא הוריד את המזוזה, אמא בכתה

ואני הבנתי שזה רציני.

התחלנו לרוץ לבית הכנסת, היה קשה לי לרוץ עם המנורה וכל

השכבות עלי. נכנסנו אל בית הכנסת, אבא ניגש לארון הקודש,

פתח אותו, והתחיל להעביר את ספרי התורה למרתף. אולי הם

יישמרו שם. לקחתי סידור מהמדף, ושמתי בתיק שלי.

ידעתי – בימים האלו אשתמש בו הרבה.

אבא ואמא התלבטו לאן ללכת. אבא הציע שנלך לאדמו'ר,

אך אמא אמרה שרחל השכנה אמרה לה שהקוזאקים כבר היו

בעיר של האדמו'ר. לבסוף החלטנו- ליער.

התחלתי להרגיש חום בכל גופי, אבל לא יכולתי להוריד את שכבות.

המנורה היקרה בתוכם. היה לי חם למרות הקור מסביב, כי הייתי

עטוף בהרבה שכבות וגם הזעתי בגלל הפחד.

נכנסנו ליער, מצאנו מקום מסתור ושם אכלנו ארוחת צהריים.

כל אחד היה שקוע בעניינים שלו. אמא בטח חשבה על כל העושר

והחיים שהשארנו מאחור ומי יודע אם נחזור לשם. ואבא, על שאנו

מתרחקים מהאדמו'ר ומהקהילה. אני אמרתי פרקי תהילים,

ואחי רק ישבו ואכלו. ארזנו את האוכל והמשכנו ללכת אל העיירה

הקרובה.

זהו, אחרי שהלכנו יום שלם ביער הגענו לעיירה. כשיצאנו מהיער

שמענו קול קורא מאחורינו. ראינו יהודי עם גרזן על הכתף צועק

שהקוזאקים בדרך. שמענו את פרסות הסוסים שלהם מהדהדות

בין העצים. אמא התחילה לבכות, ואבא זירז אותנו. רצנו מהר

אל תוך הכפר, נכנסו לחצר ודפקנו על דלת.

אמא הייתה חוורת. יהודי קשיש פתח לנו את הדלת, ובמאור פנים

ובזריזות הזמין אותנו פנימה. נכנסנו מהר ובקשנו כוס תה לאמא,

שלאט לאט נרגעה. הזקן, שבינתיים התברר ששמו בערל, ביקש

מאשתו שרה זיסל להכין לנו שתייה כי בוודאי אנו צמאים. האישה

פנתה עם אמא למטבח, ובערל ישב איתנו בסלון. 'מי אתם?',

שאל, ואבא ענה שאנחנו משפחת שטיגליץ מהעיירה הסמוכה טרנוב,

ושאנחנו בורחים מהקוזאקים. הזקן ענה – 'אה! משפחת שטיגליץ

סוחרי העצים'.

שמענו את הקוזאקים מתפרעים בחוץ. אמא ושרה זיסל' הגיעו

בריצה מהמטבח, והציעו שנרד כולנו למרתף. ירדנו למרתף

שמתחת לבית. במרתף הרשתה לי אמא להוריד את השכבות.

המארחים שלנו התפעלו מאוד מהמנורה העתיקה. שרה זיסל

פרשה לכולם שמיכות על הרצפה, וכולם נרדמו. אך אני לא יכולתי

להירדם. ישבתי על השמיכה והתפללתי שה' ישמור על כל

היהודים, ועל הבית והרכוש שלנו ושל המארחים שלנו.

התפללתי הרבה זמן ולבסוף נרדמתי...

התעוררנו ועדיין שמענו מהומות בחוץ אז נשארנו במרתף.

אבא סיפר לנו סיפורי צדיקים, ואנחנו היינו מרותקים.

אכלנו, שיחקנו, והתפללנו לה' שישמור עלינו. ככה העברנו

את כל היום, ושוב ישנו במרתף. למחרת בבוקר שמענו את הכרוז

של העירה מודיע-

 

'אפשר לצאת מהמסתור, הקוזאקים עזבו את העירה!'.

 

הודינו לשרה זיסל' ובערל על האירוח הנפלא והחלטנו לחזור

לטרנוב, אל ביתנו. מכיוון שלא היה לנו כוח והיינו מותשים

לחזור לטרנוב ברגל, הלכנו לשוק. כל הדרך לשוק ראינו הריסות,

ובעלי חיים ואנשים פצועים.

כשהגענו שכרנו עגלון שייקח אותנו לטרנוב. ישנתי כל הדרך,

וכשהתעוררתי היינו בפתחה של העיירה שלנו. העגלון עצר,

ואנחנו ירדנו והתחלנו ללכת הביתה. בדרך ראינו חנויות הרוסות,

וזכוכיות מנופצות, ושוב אותו המראה שראינו בדרך אל השוק

בעיירה של בערל. שמחנו לשוב הביתה, אך היינו עצובים והמומים

מההרס הרב.

הגענו הביתה, וכשפתחנו את הדלת - חשכו עינינו. הפרקט שעל

הרצפה היה שבור, והיו סימנים של פרסות סוסים וגללים

על הרצפה. המון דברים היו חסרים. אמא התיישבה על הספה

הקרועה והתחילה לבכות. בבית היה ריח של אורווה, ולכן יצאתי

החוצה לשאוף אוויר. בחוץ פגשתי את השכן שלנו- דוב בער.

'כבר חזרתם?', הוא שאל. 'הייתי בדרך לספר לאבא שלך משהו,

אבל אני אגיד לך ואתה תגיד לאבא. הקוזאקים הפכו את הבית

שלכם לאורוות סוסים'. 'ועוד דבר', המשיך בטון עצוב,

'גנבו לכם את חנוכיית הכסף העתיקה, לא מצאתי אותה'.

'אל תדאג' – הרגעתי אותו, 'לקחנו איתנו את המנורה'.

הוא נשם לרווחה, ואני חזרתי הביתה לנוח.

למחרת הלכנו לצורף מומחה שחיבר את כל החלקים של המנורה,

ואיתה עלינו כעבור שנים לארץ ישראל.

 

'אבל זה כבר סיפור אחר' - סיים סבא את סיפורו.

 

סבא נעמד להדליק נר ראשון של חנוכה בחנוכייה המיוחדת.

כולנו עמדנו, ופעם ראשונה התרגשנו כולנו מהדלקת נר חנוכה

בחנוכייה, חנוכיית הכסף העתיקה שסבא שלנו הציל. 

 

לפני שסבא רבא שלי נפטר הוא הביא לסבא שלי את החנוכיה

ועד היום היא עומדת על ארונית מיוחדת בסלון של סבא וסבתא שלי.

כל שנה הוא מדליק בא נר חנוכה ומי שמכיר את הסיפור ויודע

גם את כל התלאות שעברו (גם בדרך לארץ) מאוד מתרגש

בהדלקת הנרות! 

 

והנה החנוכיה לפניכם-

 

 

 

 

תודה רבה לנעם שבת,

 

הסופרת החדשה שלנו

 

על הסיפור !