תחרות 'סופר נולד'-

 

לקראת שבוע הספר העברי

 

(לפרטים לחצו כאן)

 

 

 

שם הסיפור- לבד בהולנד הרחוקה !

 

כתב- אריאל לב

 

 

 

'יש', קראתי וקפצתי משמחה. סוף סוף, אני טס להולנד לשבועיים

שלמים. זו מתנת בר המצווה הכי טובה שיש בעולם.

אני חייב לספר את זה לחברה, אם לא, זה לא שווה אמרתי לעצמי.

זה היה בשלהי הקיץ, שבועיים לפני החופש הגדול שכה ציפיתי לו.  

 

לאחר ארוחת הצהרים הלכתי לכיוון הבית של ירון.

לא יכולתי להתאפק ורצתי את כל ששת הקומות במקום לעלות

במעלית. דפקתי לו על הדלת, אחותו פתחה לי והפנתה אותי

לחדר של ירון. הלכתי לחדר ופתחתי את הדלת בסערה.

'ירון, אתה לא תאמין! אני טס להולנד לשבועיים!'  

 

ירון הסתכל עלי ומבטו הבהיר לי שהוא לא מתלהב מזה.

בטח הוא רוצה לריב איתי ושכולם ישנאו אותי.

זה מקנאה, חשבתי לעצמי. 'בוא, נצא למגרש,' אמר בקול

שמעיד שהוא לא מתלהב מזה. הוא לקח כדורגל והתחיל לצעוד

לעבר המגרש. כל הדרך חשבתי: למה הוא לא מתלהב מזה?

למה הוא מזלזל? בעצם.. זכותו, לא?. כשהגענו למגרש ראיתי

את אסף, גיא ויובל. סיפרתי להם שאני טס אבל גם הם לא

התלהבו, הם רק אמרו לי 'שיהיה לך בכיף' ועזבו את זה.

התחלנו לשחק כדורגל. תוך כדי משחק שכחתי את הטיסה להולנד

וזה לא הפריע לי בכדורגל. כשחזרתי הביתה נזכרתי בזה שוב

והתחלתי להרהר על התגובה של חברי. הם בטח מקנאים,

חשבתי לעצמי. הם לא היו חולמים על מה שאני הולך לעשות!

סתם קנאים... ובהרהורים אלה הגעתי הביתה. הלכתי לישון

וחלמתי על הטיסה והטיולים וחיוך גדול נמרח על פני.

 

'לא שכחת כלום?' צעקה לי אימי מהסלון.               

'לא, אימא! מתי זזים?' צעקתי לה בחזרה.

'אל תדאג, חמודי!' ענתה לי אימא. 'נגיע מתי שנצטרך.'

אוף! איך אני שונא שקוראים לי חמודי! אני כבר לא קטן, אני בן

שתים עשרה! עלינו למכונית והתחלנו לנסוע לעבר שדה התעופה.

אני, יורם, אחותי הגדולה בת השש עשרה, הילה, אימא אורית

ואבא נתנאל. ירדנו בשדה התעופה והלכנו לשער שש שבו אמרו

לנו לחכות לשעה היעודה שהיא 12:30 בלילה. עברנו את כל

הבדיקות הביטחוניות וכשהגיע השעה 11:45 הגיע מין אוטובוס

כזה ולקח אותנו למטוס. במטוס נשענתי על המושב ונהניתי מכל

רגע. יש לי חמש שעות טיסה, איזה כיף! חשבתי לעצמי.

'לחגור חגורות!' קרא הכרוז, 'אנחנו ממריאים!'. חגרתי חגורה

ושיחקתי באייפוד שלי. כל הטיסה נהניתי, הביאו לנו ארוחות טעימות

וראיתי סרטים. בקיצור- היה כיף. כשנחתנו בשדה התעופה

שבאמסטרדם ראיתי שכל השלטים היו חלק באנגלית וחלק

בצרפתית. את של האנגלית הבנתי בערך (מזל שאני תלמיד טוב

בשיעורי אנגלית) את הצרפתית בכלל לא... בקיצור נסענו עם מונית

לבית של בני דודי שזה אחת הסיבות שטסנו, בעצם. נחתנו אצלם,

אכלנו והלכנו לישון. למחרת יצאנו לטייל קצת באמסטרדם. היינו בגן

החיות הענק, היינו במוזיאון של האמנות הקלאסית, הלכנו לקניון

שם ונהנינו מאוד. חזרנו הביתה מותשים והלכנו לישון.

למחרת יצאתי עם אחותי ואימי לשוק שנמצא באזור.

טיילנו בדוכנים אכלנו ושתינו. ופתאום הרגשתי שאני צריך להתפנות,

אמרתי את זה לאימי, שהפנתה אותי לשירותים ציבוריים ואמרה לי

שהיא תחכה לי ביציאה. הלכתי לשירותים, התפניתי, יצאתי

והתפלאתי שאימי לא הייתה שם. התחלתי לחפש אותה בשוק

ההומה אדם, הלכתי וניסיתי למצוא אותה, אולי היא בדוכנים,

אולי בשירותים (השירותים לא היו נפרדים) חיכיתי שם חמש דקות

והיא לא יצאה משם. התחלתי לדאוג כבר התחיל להיות חשוך.

שעה הסתובבתי בשוק ולא מצאתי אותה. הלכתי לפינה ריקה

והתחלתי לבכות. בכיתי אולי חצי שעה ופתאום אני מרגיש דפיקה

על הגב, אני מסתובב אחורה ואני רואה את דוד שלי עומד שם

ומסתכל עלי המום קפצתי עליו וחיבקתי אותו.

'מה אתה עושה כאן?', שאל אותי.

'נאבדתי לאימא שלי ועכשיו אני לא מוצא אותה!' עניתי לו.

יצאנו מהשוק והלכנו לעבר המכונית שלו נכנסנו ונסענו הביתה.

בבית אימא עדין לא חזרה התקשרנו אליה ואמרנו לה שאני בבית.

היא נשמעה היסטרית. כשהגיעה עם אחותי הביתה סיפרה לי

שחיכתה לי ואז ראתה את חברתה מהתיכון ודיברה איתה ואז

לקחה אותה לחנות של המשפחה שלה ואימי שכחה ממני ודיברה

איתה ואחרי שהיא סיימה היא נזכרה בי, הלכה לפתח של

השירותים ואני כבר לא הייתי שם. היא ואחותי הלכו לחפש אותי

ובדיוק דוד שלי התקשר והם חזרו הביתה.

בסוף הלכתי לישון, נסער מההרפתקה שהייתה לי היום.

 

למחרת חזרנו לטייל בכל מיני מקומות ובכל משך השבועיים טיילנו

ונהנינו אבל בכל הטיול לא שכחתי את ההרפתקה שעברתי.

בערב של היום האחרון חזרנו לישראל. הגעתי בארבע לפנות בוקר

הביתה, ישנתי עד שתיים בצהרים ואחר כך הלכתי למגרש לשחק

כדורגל. שם פגשתי את חברי שיחקתי איתם כדורגל נהנינו והזענו

ולאחר המשחק הם התחילו לשאול אותי איך היה ומה עשיתי שם.

סיפרתי להם הכול, הם היו בהלם ואחר שסיימתי לספר הם אמרו

לי שגם הם היו מפחדים. ידעתי את זה מזמן, חשבתי לעצמי, אבל

העיקר שחזרנו להיות חברים.

 

 

 

תודה רבה לאריאל לב על הסיפור !

 

 

[שמות הזוכים והפרס של התחרות יפורסמו בעזרת ה'

בסוף שבוע הספר- מוצאי שבת פרשת חוקת]